Friday, September 25, 2020

מרקרים_1 - אני אלעס את האזיק שלי - אוצרות: שלומית אלטמן מיכל ספיר















מבקשת לשבור את החלוקה הבינרית בין פגיעות (vulnerability) לבין ַּפ ֲע ָלנ ת (agency) ־ שבירה שהיא רואה בה משימה פמיניסטית. פרפורמטיביות, לדידה, אינה רק פעולה, אלא גם היפעלות (שהרי פועלים עלינו כוחות רבים, כגון העוצמה הממסדית, השיח, עיצוב החלל וכו’); ודווקא בתחום הזה, התחום של היותנו נתונים להשפעה ולפגיעה רגשית, יכול להתרחש משהו לא מכוון ולא צפוי, משהו שלא ישב בנוחות ובשקט בתוך הסדר הציבורי. ההיענות (responsiveness) טומנת בחובה מנעד הולך ונפרש של אפשרויות שיכולות להתגלגל בקלות לכדי הפרת סדר: פתיח ת, רגיש ת, פגיע ת, התרעמות, זעם,
התקוממות, התנגדות.
“אני אלעס את האזיק שלי” היא השורה הפותחת בשיר “חורייה” (חירות) של דארין טאטור, המשוררת הפלסטינית שנכלאה בגלל שיר שפרסמה בפייסבוק. אסטרטגיית לעיסת האזיקים שמציעות רנקין וחכימי מייצגת במידה רבה את מגוון ההצעות שעולה מהעבודות בתערוכה: הן לוקחות אל פיהן את המילים הסרוחות, לועסות אותן בלי לבלוע, משנות את הסדר, המרקם והתרכובת הכימית שלהן, ופולטות אותן חזרה. חפץ זר נסתר, ג’אזי, פואטי ושיתופי, טעון, מורכב, פעור-
קרביים ודוקרני, נזרק אל תוך המרחב הציבורי:
”You could hold everything black and see. You give back the lack“
(רנקין)
“פרויקטהפירוק ִתקֵתק”
(חכימי)
שלומית אלטמן מיכל ספיר, אפריל 2019

הספרים, לשמור בכל זאת על היכולת של הגוף הזה לקלוט, להרגיש ולהתבטא? איך למצוא קול לנוכח הדיכוי, המחיקה וחשיפת היתר, קול שיפריע את הסדר מקודד-הצבע והשקוף לכאורה? איך אפשר לדבר כשבקושי אפשר לנשום, כש”הנשימה בישיבה מכאיבה” (חכימי) ורק
“האנחה מאפשרת לנשום” (רנקין)?
אפשר לומר שרנקין וחכימי מסיתות אותנו למה שז’וליה קריסטבה כינתה “המרד האינטימי”: חוויה פנימית רדיקלית של העמדה בסימן שאלה, שבה מה שמקומם או ָתך גורם לך להתקומם ־ לזכור, להעמיד בספק, לבקר, לשבור ־ ובכך מוביל לאיזשהו קימום-מחדש. קריסטבה קוראת לנו “לפתוח את הדרך לדה-מיסטיפיקציה האינסופית של כל אחיזה”, של כל אזיק, ומתארת מאבק מתמיד עם העולם ועם עצמך, התגוששות שמערערת כל זהות ואחדות. הזעזוע הזה, כותבת קריסטבה,
יוליד תזוזה, ולו גם זערורית.
קריסטבה עומדת על הממד הפוליטי של המרד האינטימי, שכמי שמערער את אפשרות קיומה של משמעות טוטלית ואחידה ־ ובכך מאפשר לנו הן לבֵדל עצמיות מובחנת והן להיפתח לקשר מחודש עם האחר ־ נוגע במהותו לחיי הפוליס. ג’ודית באטלר מחזקת את הממד הפוליטי הזה כשהיא יוצאת נגד הרעיון שפגיע ת היא ההיפך מהתנגדות. למעשה, היא כותבת, פגיעות, כחשיפה מכוונת לכוח, כדרך להיות ביחסים עם מה שאינו אני ושלא ניתן לחלוטין לשלוט בו, היא
חלק מעצם משמעותה של התנגדות פוליטית כפעולה המגולמת בגוף.
חלק מלהיות גוף, כותבת באטלר, הוא להיות תלוי בתשתית: בגופים אחרים, ביחסים חברתיים, בפלטפורמות למיניהן, ברשתות תמיכה. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במוביליזציה ־ אף אחד לא זז בלי סביבה תומכת ובלי תמיכה טכנולוגית. בניגוד לתפיסה הגבריתנית של הפעולה הגופנית, אשר רואה את הגוף כמובדל, סינגולרי ובלתי-תלוי, באטלר

ב-1955, במסגרת מאבקי התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, רוזה פארקס סירבה לפנות את כסאה באוטובוס לאדם לבן. היא נעצרה והואשמה בהפרת הסדר הציבורי. המעצר והפעילות המחאתית והמשפטית שבאה בעקבותיו הובילו לביטול ההפרדה הגזעית באוטובוסים. בספרה Citizen - An American Lyric, שיצא ב-2014, קלודיה רנקין מהדהדת אולי את פעולת ההתנגדות המפורסמת של פארקס כשהיא מתארת כיצד ברכבת, באוטובוס, במטוס, בחדר ההמתנה, היא מקפידה תמיד לשבת ליד אותו אדם שנוסעים אחרים נמנעים מלשבת לידו. “את מניחה את גופך שם בסמיכות ל-, קרוב ל-, לצד, בתוך”, היא כותבת. האתר הזה שבו מיקומו של הגוף מסמן את פעולת ההתנגדות לכוחות הפועלים במרחב הוא שמעניין אותנו בתערוכה “אני אלעס את האזיק שלי”. וההקבלה בין האקט של פארקס לבין זה של רנקין מזכירה לנו שכפי שהראו מישל פוקו, פייר בורדייה, זיגמונט באומן ואחרים, הכוח בעולמנו המודרני מופעל לא רק על ידי ניסוח חוקים ונורמות, שליטה פיזית והגבלות ממשיות. בעולם של צרכנות, מדיה ויחסי ציבור, הכוח פועל גם, ואולי בעיקר, על ידי הכוונה ופיתוי, שליטה על אפשרויות השפה והשלטה של אי ודאות וחוסר ביטחון במרחב ציבורי שמציג את עצמו כעיוור
צבעים, פתוח וחופשי.
רנקין מתארת בספרה את המצוקות הגופניות שחווה אישה שחורה במרחב הגזעני של ארצות הברית של ימינו. תהילה חכימי מתארת בספרה ֶחבָרה (2018) את המשטור המופעל על גופה של אישה בחלל העבודה הקפיטליסטי הניאו-ליברלי. בהיעדר פרקטיקה של התנגדות, הגוף המרותק, הנתון באזיקי השפה, הארכיטקטורה והאלימות הפיזית, סופג הכול בתוכו, נערם בתוך עצמו וקורס. “את לועסת את הזמן עד שהכול מתפורר לך בשיניים, שעת אחר הצהריים הגיעה, את שומעת את הצפצוף?”, כותבת חכימי, ואילו רנקין מדמה את המילים הפוגעניות לביצה סרוחה שחודרת לפיה וגורמת לה להקיא. איך, שואלים שני


אני אלעס את האזיק שלי היא הראשונה מתוך מרקרים*, סדרת תערוכות קצרות מועד שיוצגו בחלל פוריה 1 * מרקרים: בדיקת מעקב תקופתית לאבחון סמני גידול המיוצרים בגוף כתגובה למחלה



שריף ואכד
שיק פוינט ־ אופנה למחסומים ישראלים. אשנבי הצצה מיניאטוריים אל תוך גופם של העוברים במחסומים, המתבקשים להסיר ולחשוף את גופם כדבר שבשגרה. סדרת התצלומים לקוחה במקור מתוך סרט וידאו בן 7 דקות (2003) ובו תצוגת אופנה גברית של בגדי מחסום החוסכים את טרחת ההפשלה וההשפלה תוך שהם חושפים את האבסורד של הגוף הממושטר. שיק מכורסם פעור לרווחה פולח את הצילום, את הדמות, את הבשר והגוף.
יואב רבן
ב’ממילא’ (2008), עבודת וידאו בלופ באנימציית סטופמושן, מטפל רבן בקברים הזנוחים לאנחות בבית הקברות המוסלמי בירושלים. בעיטורי אורנמנט וסאונד השזורים במחול של ערימת זרדים נחשית המפלסת את דרכה בין הקברים, מעיר רבן את המתים הנשכחים במרחבי ה-no man’s land והופך את מרבדי האבן האטומים המכוסים בחולות נודדים ובעשבים שוטים לאתר התרחשות מלא חיים.
שרון פוליאקין
מבעד למסך גשם מקו קוו בחזית סדרת תצריבים, ממקמת פוליאקין דמות וגוויית ציפור אותן היא מנקבת לסירוגין בנקודה אדומה מהבהבת: מעין הצעה לפונקטום או לאף
כדורי של ׳ליצנים בגשם׳, כשמה של הסדרה (2011). מופע של חיים ומוות מתרחש בין הטיפות, שולח אזכורים והבהובים אל ׳תרדמת התבונה מולידה מפלצות׳ ואל ׳מוראות המלחמה׳ של פרנסיסקו גויה, ויוצר ברוח הזמן מעין מצעד איוולת מעוטר גוויות.
עינת ויצמן
עבודת הווידאו ‘מחברות הכלא’ (2017), שבמרכזה הקראת מכתבים אישיים של אסירים פוליטיים מתוך הכלא הישראלי, נוצרה על ידי ויצמן לאחר שהצגתה ׳אסירי הכיבוש׳ נפסלה מלהשתתף בפסטיבל עכו 2017. לקראת ההצגה ויצמן נפגשה עם אסירים בארץ ובגדה ושמעה מהם על מאבקם, על מנגנוני החקירות, על המאסרים הארוכים ללא משפט, על התנגדות לא אלימה ועל חופש ביטוי שהפך לחופש דיכוי והשתקה. הצצה אל מערכת מחשבות, תקוות ורעיונות המנסחת שפה ומשמיעה קול בין ומתוך הסורגים.
דארין טאטור
צילומים מתוך הסדרה ‘אסירה מס׳ 9022438’ (2018) שצולמה בתקופת מעצר בית בן שנתיים וחצי בו ישבה המשוררת על שיר שפרסמה ברשתות ובו נמצאה אשמה ב״הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור״.
מיכל ספיר
מפעל השכפול (2018) בין הכיתות
אקדח סיכות לבד במסדרון עם הספקות לאן לחזור סיכה בעור
אל הטקסים המטוסים תלבושת אחידה דם מכבים סיכה בדש עולם חדש
ונפתחים במרווחים שחרור הדיסוננס אלף מישורים
אלבום עצוב
מכתב סירוב באוניברסיטה לאן לשוב דקירת סיכה העתקה
בריטוט הדק של הגוף שם תבקיע שפת ההתנגדות
כרמן אלמקייס עמוס
גבעת עמל (2014), סדרת תצלומי סֶנּפש ט שצולמו בטלפון נייד בעיצומם של הפגנות ומאבקים נגד פינוי תושבי שכונת גבעת עמל מהבתים והקרקעות שברשותם. גבעת עמל, שהוקמה על אדמת כפר ג׳מוסין ותפקדה ב-48’ כישוב ספר, אוכלסה בעולים שנקראו להתיישב בה על ידי המדינה. כעבור 60 שנים מגדירה אותם המדינה כפולשים ודורשת את פנויים המיידי לשם הקמת 7 מגדלי מגורים. המדינה הציעה להם פיצויים נמוכים בהרבה מהמגיע להם, והם סירבו להתפנות. כרמן אלמקייס, פנתרה שחורה, ממקימות תנועת השטח ‘הלא נחמדים-לא נחמדות’, התגייסה ללוות את המאבק של תושבי השכונה לכל אורכו עד סיומו והגעה להסדר פיצוי הוגן.
איאת אבו שמיס
משוררת ילידת יפו. קריאה מתוך ספריה סל מלא שפות שותקות (2013) ואני זה שניים (2018). שירים שמאחורי שפתם הפשוטה, החדה והמינימליסטית מתחבט וממאן להתמקם מרחב סואן, מורכב ובלתי אפשרי. בתוך הסתירות והניגודים, אבו שמיס מייצרת דיבור שמישיר אליהם מבט ומדובב את ההכרחי ואת האפשר.
אם הייתי אימא יהודיה והייתי צריכה לשלוח את בני לצבא הייתי נלחמת הייתי קושרת את לשוני לאזניו הייתי מדביקה את ידי לרגליו הייתי תולה את ליבי על עיניו
שלא ילך
דודיק אופנהיים
Numb.Com, וידאו 3:47 דק’ (2012) קטעים ערוכים מחדש בתלת-ממד מתוך השיר Comfortably Numb של פינק פלויד, שיצא כחלק מאלבום הקונספט הכפול e Wall . הווידאו שזור פריימים מיוטיוב המחזקים את תחושת המיסוך, הניכור והזעם המתעצם בתוך מרחב קלסטרופובי שחוק ועייף. העבודה נעשתה עבור הפרויקט Plink Flojd והוקרנה בסאו פאולו, פורטלנד ולוס אנג׳לס.
להב הלוי
סדרת פוסטרים מהעת האחרונה (2018, 2019). הלוי, מעצב גראפי ופעיל זכויות אדם, מפיץ את מסריו החדים ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי.
“אני רוצה שתתעכבו רגע על תנועת היד העדינה הזו. כמו של הבת שלי. כמו של כל הנשים שאהבתי ושאני עוד מקווה לאהוב, כמו של כל מי שחיים עדיין פועמים בהן. החיים בתנועת היד העדינה הזו. רזאן אל נג׳אר. חובשת. דפקנו בה כדור. כולנו. אני, אתם, הילדים שלנו, ההורים שלנו, השכנה ממול, הבעל מכולת בשכונה. כולנו דפקנו בה כדור. מתה.”
דוד ריב
העבודה (2019) Wallpaper מעוטרת כולה בטקסט בשפה הסינית. מסך הסימנים הזר של ריב, המאזכר את רשת האינטרנט הסינית הנשלטת על ידי המדינה, נותר
כ״סינית״ לצופה המקומי, מציב מעין חייץ סתום ודחוק. העבודה ‘נמר וקנגרו’ היא דימוי של הדפס רשת שריב הדפיס בארבעה עותקים באוקטובר 1977, בעקבות מותם בכלא של חברי סיעת הצבא האדום גודרון אנסלין, אנדריאס באדר ויאן-קארל רספה, והדביק עם חבריו באזור בצלאל. רובם נתלשו מהקיר כעבור זמן קצר. ריב הוא אחד האמנים המזוהים ביותר עם תיעוד ועדות על ישראל הכובשת. מושג שנעלם זה מכבר מן השיח, אלא שריב לא מפסיק להזכיר. הצפייה בציוריו כרוכה בהפרעת ראייה מסוימת, כתם ברשתית. הוא מוליך את הצופה הלכוד בתוך רשת סימנים גורלית של דימויים ומסרים הנעה מראייה לעיוורון וחוזר חלילה.
שלומית אלטמן אנה גסלב 
 ‘יש לך אש’, מיצב קופסאות גפרורים (2019). הומאז׳ לפעיל הפוליטי ברק כהן, עורך דין שרישיונו נשלל במאי 2017 בעקבות כתב אישום על איומים והטרדה של ראשי המערכת הבנקאית. ממקימי קבוצת ‘באים לבנקאים’ וקבוצת ‘באים ללשכה’, ששמה למטרה את סילוקו של אפי נווה ״הזנאי״ מלשכת עורכי הדין ומהחיים הפוליטיים. מאבק משפטי, כרזות, סרטונים ברשתות, שירי מחאה (‘רכז מידע’, ‘מירי’, ‘אפי’, ‘נוני’): כהן וחבורתו מתמקדים בראשי המערכת המושחתת ומובילים חזית מאבק רדיקלית בעוולות המשטר ושלוחותיו.
מאריא זרייק
חברה בקולקטיב הצילום האקטיביסטי ActiveStills. סדרת צילומים בשחור-לבן (2019-2017), ביניהם צילומים שצולמו בוואדי ניסנס, במחנה הפליטים דהיישה ובתהלוכת השיבה 2017 אל הכפר הפלסטיני ההרוס אל ּכא ּברי.

Wednesday, November 15, 2017

WEAREHEREFOREVER, solo exhibit, curated by: Tamar Eisen & Sivan Finesilver, Artist house, Tel Aviv 2017


















WE ARE HERE FOR EVER
דודיק אופנהיים


דודיק אופנהיים משחק באש. רובים, טנקים, קליעים, סמלי יחידות צה"ל ודגלים, עוברים בציוריו עיבוד גרפי מניפולטיבי, המעקר מהם כל פאתוס. צירופים של דימויים מלחמתיים ומטבעות לשון, בשפה ציורית, ילדית לעיתים, יוצרים מעין לוגואים של החיים כאן, קפסולות של הסכסוך. בתערוכה החדשה שלו, הוא יצר במיוחד לחלל בית האמנים מבנה גדול, מורכב ומגובב - יריעות פוליאתילן ופלסטיק, פח גלי, דיקטים וקרשים, ועליהם סמלי צבא ולאום. זהו מחנה פליטים ישראלי למהדרין הנושא בגאון את הסיסמה We are here forever.
עם פלישת ברית המועצות לאפגניסטן ב-1979, פלשו גם דימויי המלחמה לתעשיית השטיחים האפגניים המסורתית. דימויי רובים, טנקים ומסוקים שולבו בשטיחים שנארגו בטכניקה המסורתית והוותיקה. גם אופנהיים מחדיר את המלחמה לחומרי היום-יום של חיינו, אבל הוא פונה אל הפשוט והזול המנטרלים מהמלחמה כל גלורפיקציה. בעוד שטיחי המלחמה האפגניים הפכו לפריט יקר ערך לאספני אמנות. המבנה הצבעוני והמט ליפול של אופנהיים מסרב להפוך לסחורה.
סמלים נועדו להישאר. הם החומרים שבעזרתם טווים מציאות סתורה לסיפור. הציורים של אופנהיים מאמצים את השפה החזותית של הסמל, אבל דוחים את התפקיד שלו. הם מסוכסכים בתוך עצמם, הורסים את משמעותם, יוצרים צורות מגוונות של שעטנז: בין ידיד ואויב, בין קודש לחול, בין היום יומי לטקסי. המשמעות החדשה שנוצרת אינה ניתנת לעיכול. בסמל היחידה של גבעתי, החרב כבר לא מתנוססת מאחורי השועל, אלא מפלחת את גופו ושוחטת אותו. ענף זית מרוט ושיבולת חיטה שמוטה, ניצבים משני צידיו מהדהדים את סמל המדינה. מתחת לכל זה מופיע הכיתוב "אל קודס" על מה שנדמה ככנפי טיסה. גם העיט, סמלו המפואר של סלאח א דין, מתווסף לתרכובת, וגם הוא צולל אל מותו.
מפת שולחן חד פעמית, שנמכרת לפי מטר רץ עם הכיתוב - "לכבוד שבת ויום טוב", משמשת מצע לציור של תת מקלע עוזי, גאוות התעשייה הצבאית הישראלית, המנוכס לסמל יחידה פלסטינית מדומיינת. הדימויים המרכיבים את העבודה הם בצבעי פלסטין וחיזבאללה. נרות השבת הגבוהים, מתגלים במבט שני כקליעים זקורים, פאליים. כלי זין. קדושת השבת, קדושת המלחמה ואתוס הלוחם הגברי המאצ'ואיסטי מתערבבים זה בזה בחומר הזול של חיינו.
"נצח" הוא ההבטחה הזולה ביותר שפוליטיקאים מוכרים לנו. זה לא עולה להם כלום לומר "אנחנו נישאר כאן לנצח". בתרגום של הסיסמה לאנגלית, אופנהיים מבצע הזרה המעבירה אותה מעולם של הבטחות חלומיות לעולם של סיוטים - WE ARE HERE FOREVER. האין זה הסיוט העומד ביסודן של סדרות טלוויזיה כמו "האבודים", "הישרדות", "הנותרים"? המיצב הוא תפאורה לסדרת דוקודרמה שלא צולמה.


אוצרות:
תמר אייזן גולדשטיין
סיון פיינזילבר-יורן

אוקטובר 2017

Thursday, April 20, 2017

Cheaper, solo exhibit, curated by Terry Schreuer, Binyamin Gallery, April 2017










[detail]









 [detail]











דודיק אופנהיים עושה שוק

דודיק יוצא אל הרחוב ואל השוק ומשתמש בהם כבזירת חיפוש והשראה. מתוך התבוננות סקרנית ומשתהה בחומרים הפיזיים המצויים בשוק נרקמת עשייה המדמה דיאלוג עם חומר, צורה ותוכן ומחלצת סיפור על הרגלי צריכה, סחר, פיתוי ומחזור. כאמן מתעמת דודיק עם מושגים אלו ומעניק לשאלות אותן הוא מעלה פרשנויות חזותיות הנובעות מעולם התוכן המיידי שלהם. דודיק מאתר את ייצוגיהם החזותיים ברחוב, משתמש בהם כחומר גלם לעבודתו, מגיב לקיים ומותיר את עקבות המקור כהדהוד, עדות, או כמסמן מקום. ההתערבות במקור נעשית באופנים ובמינונים שונים הנובעים מהקשרים תוכניים ושיקולים חזותיים. דודיק מתייחס אל השוק ברחוב הפיזי באותו אופן בו הוא מתייחס אל השוק המתקיים ברשת או על גבי ניירות הכרומו במגזינים המודפסים. כל אלה מייצגים את מי שברצונו למכור את מרכולתו ולשם כך ישתמש בכל דרך פיתוי אפשרית. שלטי מחירים הכתובים ביד אותם אסף מדוכני הפירות והירקות בשוק הכרמל קובצו יחדיו והפכו למוביילים נאיביים, אובייקטים תלויים בחלל המשחקים עם עצמם במטרה לשעשע את הצופה ובמקביל גם להתל בו.
רק היום.............!
בעבודות אחרות בחר להמיר בעשיית מכחול את הדימויי המלוטש והמרוטש של דוגמנית המציעה דבר מה למכירה ובכך, מתוך שהדימוי מוכר אך באותה עת זר, גורם למתבונן להתעכב ואולי אף להענות לאתגר המחשבתי שהדימוי המטופל מציע.
דודיק אופנהיים מתייחס לתחומי העניין הנוכחים בעולמו כמעצב גרפי ושוזר אותם כתוכן חזותי ורעיוני אל תוך הציור. העיסוק בייצוגים טיפוגרפיים כאות, מילה וטקסט נוכחים בעבודותיו באופן כמעט גורף בין אם כרדי מייד או כעשייה מקורית. המילים משמשות כדימויים המקיימים דיאלוג עם שאר המרכיבים בתוך הקומפוזיציה אך באותה עת נושאות על גבן את מטען המשמעות המילולית והתוכנית. ההמרה של המדיום המתקיימת בדרכים שונות בעבודות המוצגות בתערוכה כמו פורמת את היומיומי ומעלה לדיון עניינים שבשיגרה ובכך מציעה התבוננות מחודשת אל עולם מובן מאליו.

טרי שרויאר, 2017 





















Monday, September 19, 2016

The right on the rise, solo exhibit curated by Katerina Vastella, Artist residency, Bremen. [2016]
















David Oppenheim

Geboren 1965 in Kalifornien und aufgewachsen in Israel absolvierte David Oppenheim zunächst
von 1988 bis 1992 an der Bezalel Akademie für Kunst und Design in Jerusalem sein Studium in
Grafikdesign, Video und Animation. Von 2012 bis 2014 studierte er an der Universität von Haifa
und machte dort seinen Master of Fine Art in freier Kunst.

Anschließend und bis heute nimmt er regelmäßig Lehraufträge an der Bezalel Acadamy of Art &
Design, Jerusalem, am Wizo Collage of Art in Haifa und an der Musrara School of Art, in Jerusalem
wahr. Seit 1997 zeigt er seine Arbeiten in Ausstellungen in Israel aber auch in New York, in Rio,
Montreal, London, Los Angeles u.a. Arbeiten von ihm befinden sich in privaten und öffentlichen
Sammlungen wie etwa das Museum of Modern Art San Francisco oder das Museum of the Moving
Image, in New York.

David Oppenheim ist nicht nur bildender Künstler, sondern auch Musiker. 1996 gründete er die
Day-Dream Studios in New York, wo er von 1992 bis 2001 lebte, und produziert und komponiert
elektronische Musik für Tanz, Theater, Video und Film. Als bildender Künstler arbeitet er mit und
in verschiedenen Medien: Malerei, Skulptur, Objekt, dem Internet, mit interaktiven
elektronischen Mitteln in Video und Audio und macht Performances.
Er arbeitet mit Fundsachen, mit Verpackungen, mit Werbung und Medien, mit unterschiedlichen
Oberflächen. Er mag Dinge, die Gebrauchsspuren aufweisen und durch den Gebrauch eine eigene
Geschichte aufweisen und persönlich werden. Seine Bildträger, die oft aus entsorgten Kartons von
leeren Verpackungen bestehen, bearbeitet er gerne in Schichten; er übermalt oder collagiert sie
mit unterschiedlichen Materialen, Papier, transparenter Folie oder Klebebänder.
Durch manchmal minimale Hervorhebungen von vorhandenen Zeichen und Strukturen, lässt er
neue Dinge und Assoziationen entstehen. Er lässt sich dabei einmal vom zufällig Vorhandenen –
Firmenlogos, Rissen, Notizen, u.a. – inspirieren und verlässt auch einen ursprünglich angedachten
Plan, wenn sich während des Arbeitens etwas ganz anders entwickelt. Er beschäftigt sich aber
auch mit konkreten Themen. So sind seine auf Kartons geschaffenen Bilder für diese Präsentation
einem ihm sehr wichtigen politischen Thema gewidmet: der Vertreibung arabischer Nomaden von
ihrem eigenen Grund und Boden im Südosten Israels durch Aufforstung ihrer Gebiete, womit sie
durch einen nur vordergründig „guten Zweck“ ihren Lebensraum verlieren. Polizei und Militär
vertreiben die Widerstand leistenden Bewohner und Sympathisanten immer wieder durch
Zwangsevakuierungen und zerstören die verbliebenen oder wieder neu aufgebauten Häuser und
Zelte.

Thursday, August 25, 2016

no graphics exhibit at Holon Institute of Technology


This installation included 56 A4 treated ready-made, a walking path platform and motion sensor that triggered electronic lights & beeps [hidden under the 4 steps]










the walking path platform was built with the kind help of Yuval Shapira











An interview with the curators [hebrew]:
http://byfar.co.il/archives/88474