Wednesday, November 15, 2017

WEAREHEREFOREVER, solo exhibit, curated by: Tamar Eisen & Sivan Finesilver, Artist house, Tel Aviv 2017


















WE ARE HERE FOR EVER
דודיק אופנהיים


דודיק אופנהיים משחק באש. רובים, טנקים, קליעים, סמלי יחידות צה"ל ודגלים, עוברים בציוריו עיבוד גרפי מניפולטיבי, המעקר מהם כל פאתוס. צירופים של דימויים מלחמתיים ומטבעות לשון, בשפה ציורית, ילדית לעיתים, יוצרים מעין לוגואים של החיים כאן, קפסולות של הסכסוך. בתערוכה החדשה שלו, הוא יצר במיוחד לחלל בית האמנים מבנה גדול, מורכב ומגובב - יריעות פוליאתילן ופלסטיק, פח גלי, דיקטים וקרשים, ועליהם סמלי צבא ולאום. זהו מחנה פליטים ישראלי למהדרין הנושא בגאון את הסיסמה We are here forever.
עם פלישת ברית המועצות לאפגניסטן ב-1979, פלשו גם דימויי המלחמה לתעשיית השטיחים האפגניים המסורתית. דימויי רובים, טנקים ומסוקים שולבו בשטיחים שנארגו בטכניקה המסורתית והוותיקה. גם אופנהיים מחדיר את המלחמה לחומרי היום-יום של חיינו, אבל הוא פונה אל הפשוט והזול המנטרלים מהמלחמה כל גלורפיקציה. בעוד שטיחי המלחמה האפגניים הפכו לפריט יקר ערך לאספני אמנות. המבנה הצבעוני והמט ליפול של אופנהיים מסרב להפוך לסחורה.
סמלים נועדו להישאר. הם החומרים שבעזרתם טווים מציאות סתורה לסיפור. הציורים של אופנהיים מאמצים את השפה החזותית של הסמל, אבל דוחים את התפקיד שלו. הם מסוכסכים בתוך עצמם, הורסים את משמעותם, יוצרים צורות מגוונות של שעטנז: בין ידיד ואויב, בין קודש לחול, בין היום יומי לטקסי. המשמעות החדשה שנוצרת אינה ניתנת לעיכול. בסמל היחידה של גבעתי, החרב כבר לא מתנוססת מאחורי השועל, אלא מפלחת את גופו ושוחטת אותו. ענף זית מרוט ושיבולת חיטה שמוטה, ניצבים משני צידיו מהדהדים את סמל המדינה. מתחת לכל זה מופיע הכיתוב "אל קודס" על מה שנדמה ככנפי טיסה. גם העיט, סמלו המפואר של סלאח א דין, מתווסף לתרכובת, וגם הוא צולל אל מותו.
מפת שולחן חד פעמית, שנמכרת לפי מטר רץ עם הכיתוב - "לכבוד שבת ויום טוב", משמשת מצע לציור של תת מקלע עוזי, גאוות התעשייה הצבאית הישראלית, המנוכס לסמל יחידה פלסטינית מדומיינת. הדימויים המרכיבים את העבודה הם בצבעי פלסטין וחיזבאללה. נרות השבת הגבוהים, מתגלים במבט שני כקליעים זקורים, פאליים. כלי זין. קדושת השבת, קדושת המלחמה ואתוס הלוחם הגברי המאצ'ואיסטי מתערבבים זה בזה בחומר הזול של חיינו.
"נצח" הוא ההבטחה הזולה ביותר שפוליטיקאים מוכרים לנו. זה לא עולה להם כלום לומר "אנחנו נישאר כאן לנצח". בתרגום של הסיסמה לאנגלית, אופנהיים מבצע הזרה המעבירה אותה מעולם של הבטחות חלומיות לעולם של סיוטים - WE ARE HERE FOREVER. האין זה הסיוט העומד ביסודן של סדרות טלוויזיה כמו "האבודים", "הישרדות", "הנותרים"? המיצב הוא תפאורה לסדרת דוקודרמה שלא צולמה.


אוצרות:
תמר אייזן גולדשטיין
סיון פיינזילבר-יורן

אוקטובר 2017

Thursday, April 20, 2017

Cheaper, solo exhibit, curated by Terry Schreuer, Binyamin Gallery, April 2017










[detail]









 [detail]











דודיק אופנהיים עושה שוק

דודיק יוצא אל הרחוב ואל השוק ומשתמש בהם כבזירת חיפוש והשראה. מתוך התבוננות סקרנית ומשתהה בחומרים הפיזיים המצויים בשוק נרקמת עשייה המדמה דיאלוג עם חומר, צורה ותוכן ומחלצת סיפור על הרגלי צריכה, סחר, פיתוי ומחזור. כאמן מתעמת דודיק עם מושגים אלו ומעניק לשאלות אותן הוא מעלה פרשנויות חזותיות הנובעות מעולם התוכן המיידי שלהם. דודיק מאתר את ייצוגיהם החזותיים ברחוב, משתמש בהם כחומר גלם לעבודתו, מגיב לקיים ומותיר את עקבות המקור כהדהוד, עדות, או כמסמן מקום. ההתערבות במקור נעשית באופנים ובמינונים שונים הנובעים מהקשרים תוכניים ושיקולים חזותיים. דודיק מתייחס אל השוק ברחוב הפיזי באותו אופן בו הוא מתייחס אל השוק המתקיים ברשת או על גבי ניירות הכרומו במגזינים המודפסים. כל אלה מייצגים את מי שברצונו למכור את מרכולתו ולשם כך ישתמש בכל דרך פיתוי אפשרית. שלטי מחירים הכתובים ביד אותם אסף מדוכני הפירות והירקות בשוק הכרמל קובצו יחדיו והפכו למוביילים נאיביים, אובייקטים תלויים בחלל המשחקים עם עצמם במטרה לשעשע את הצופה ובמקביל גם להתל בו.
רק היום.............!
בעבודות אחרות בחר להמיר בעשיית מכחול את הדימויי המלוטש והמרוטש של דוגמנית המציעה דבר מה למכירה ובכך, מתוך שהדימוי מוכר אך באותה עת זר, גורם למתבונן להתעכב ואולי אף להענות לאתגר המחשבתי שהדימוי המטופל מציע.
דודיק אופנהיים מתייחס לתחומי העניין הנוכחים בעולמו כמעצב גרפי ושוזר אותם כתוכן חזותי ורעיוני אל תוך הציור. העיסוק בייצוגים טיפוגרפיים כאות, מילה וטקסט נוכחים בעבודותיו באופן כמעט גורף בין אם כרדי מייד או כעשייה מקורית. המילים משמשות כדימויים המקיימים דיאלוג עם שאר המרכיבים בתוך הקומפוזיציה אך באותה עת נושאות על גבן את מטען המשמעות המילולית והתוכנית. ההמרה של המדיום המתקיימת בדרכים שונות בעבודות המוצגות בתערוכה כמו פורמת את היומיומי ומעלה לדיון עניינים שבשיגרה ובכך מציעה התבוננות מחודשת אל עולם מובן מאליו.

טרי שרויאר, 2017