מרקרים_1 - אני אלעס את האזיק שלי - אוצרות: שלומית אלטמן מיכל ספיר

or on vimeo 

מבקשת לשבור את החלוקה הבינרית בין פגיעות (vulnerability) לבין ַּפ ֲע ָלנ ת (agency) ־ שבירה שהיא רואה בה משימה פמיניסטית. פרפורמטיביות, לדידה, אינה רק פעולה, אלא גם היפעלות (שהרי פועלים עלינו כוחות רבים, כגון העוצמה הממסדית, השיח, עיצוב החלל וכו’); ודווקא בתחום הזה, התחום של היותנו נתונים להשפעה ולפגיעה רגשית, יכול להתרחש משהו לא מכוון ולא צפוי, משהו שלא ישב בנוחות ובשקט בתוך הסדר הציבורי. ההיענות (responsiveness) טומנת בחובה מנעד הולך ונפרש של אפשרויות שיכולות להתגלגל בקלות לכדי הפרת סדר: פתיח ת, רגיש ת, פגיע ת, התרעמות, זעם,
התקוממות, התנגדות.
“אני אלעס את האזיק שלי” היא השורה הפותחת בשיר “חורייה” (חירות) של דארין טאטור, המשוררת הפלסטינית שנכלאה בגלל שיר שפרסמה בפייסבוק. אסטרטגיית לעיסת האזיקים שמציעות רנקין וחכימי מייצגת במידה רבה את מגוון ההצעות שעולה מהעבודות בתערוכה: הן לוקחות אל פיהן את המילים הסרוחות, לועסות אותן בלי לבלוע, משנות את הסדר, המרקם והתרכובת הכימית שלהן, ופולטות אותן חזרה. חפץ זר נסתר, ג’אזי, פואטי ושיתופי, טעון, מורכב, פעור-
קרביים ודוקרני, נזרק אל תוך המרחב הציבורי:
”You could hold everything black and see. You give back the lack“
(רנקין)
“פרויקטהפירוק ִתקֵתק”
(חכימי)
שלומית אלטמן מיכל ספיר, אפריל 2019

הספרים, לשמור בכל זאת על היכולת של הגוף הזה לקלוט, להרגיש ולהתבטא? איך למצוא קול לנוכח הדיכוי, המחיקה וחשיפת היתר, קול שיפריע את הסדר מקודד-הצבע והשקוף לכאורה? איך אפשר לדבר כשבקושי אפשר לנשום, כש”הנשימה בישיבה מכאיבה” (חכימי) ורק
“האנחה מאפשרת לנשום” (רנקין)?
אפשר לומר שרנקין וחכימי מסיתות אותנו למה שז’וליה קריסטבה כינתה “המרד האינטימי”: חוויה פנימית רדיקלית של העמדה בסימן שאלה, שבה מה שמקומם או ָתך גורם לך להתקומם ־ לזכור, להעמיד בספק, לבקר, לשבור ־ ובכך מוביל לאיזשהו קימום-מחדש. קריסטבה קוראת לנו “לפתוח את הדרך לדה-מיסטיפיקציה האינסופית של כל אחיזה”, של כל אזיק, ומתארת מאבק מתמיד עם העולם ועם עצמך, התגוששות שמערערת כל זהות ואחדות. הזעזוע הזה, כותבת קריסטבה,
יוליד תזוזה, ולו גם זערורית.
קריסטבה עומדת על הממד הפוליטי של המרד האינטימי, שכמי שמערער את אפשרות קיומה של משמעות טוטלית ואחידה ־ ובכך מאפשר לנו הן לבֵדל עצמיות מובחנת והן להיפתח לקשר מחודש עם האחר ־ נוגע במהותו לחיי הפוליס. ג’ודית באטלר מחזקת את הממד הפוליטי הזה כשהיא יוצאת נגד הרעיון שפגיע ת היא ההיפך מהתנגדות. למעשה, היא כותבת, פגיעות, כחשיפה מכוונת לכוח, כדרך להיות ביחסים עם מה שאינו אני ושלא ניתן לחלוטין לשלוט בו, היא
חלק מעצם משמעותה של התנגדות פוליטית כפעולה המגולמת בגוף.
חלק מלהיות גוף, כותבת באטלר, הוא להיות תלוי בתשתית: בגופים אחרים, ביחסים חברתיים, בפלטפורמות למיניהן, ברשתות תמיכה. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במוביליזציה ־ אף אחד לא זז בלי סביבה תומכת ובלי תמיכה טכנולוגית. בניגוד לתפיסה הגבריתנית של הפעולה הגופנית, אשר רואה את הגוף כמובדל, סינגולרי ובלתי-תלוי, באטלר

ב-1955, במסגרת מאבקי התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, רוזה פארקס סירבה לפנות את כסאה באוטובוס לאדם לבן. היא נעצרה והואשמה בהפרת הסדר הציבורי. המעצר והפעילות המחאתית והמשפטית שבאה בעקבותיו הובילו לביטול ההפרדה הגזעית באוטובוסים. בספרה Citizen - An American Lyric, שיצא ב-2014, קלודיה רנקין מהדהדת אולי את פעולת ההתנגדות המפורסמת של פארקס כשהיא מתארת כיצד ברכבת, באוטובוס, במטוס, בחדר ההמתנה, היא מקפידה תמיד לשבת ליד אותו אדם שנוסעים אחרים נמנעים מלשבת לידו. “את מניחה את גופך שם בסמיכות ל-, קרוב ל-, לצד, בתוך”, היא כותבת. האתר הזה שבו מיקומו של הגוף מסמן את פעולת ההתנגדות לכוחות הפועלים במרחב הוא שמעניין אותנו בתערוכה “אני אלעס את האזיק שלי”. וההקבלה בין האקט של פארקס לבין זה של רנקין מזכירה לנו שכפי שהראו מישל פוקו, פייר בורדייה, זיגמונט באומן ואחרים, הכוח בעולמנו המודרני מופעל לא רק על ידי ניסוח חוקים ונורמות, שליטה פיזית והגבלות ממשיות. בעולם של צרכנות, מדיה ויחסי ציבור, הכוח פועל גם, ואולי בעיקר, על ידי הכוונה ופיתוי, שליטה על אפשרויות השפה והשלטה של אי ודאות וחוסר ביטחון במרחב ציבורי שמציג את עצמו כעיוור
צבעים, פתוח וחופשי.
רנקין מתארת בספרה את המצוקות הגופניות שחווה אישה שחורה במרחב הגזעני של ארצות הברית של ימינו. תהילה חכימי מתארת בספרה ֶחבָרה (2018) את המשטור המופעל על גופה של אישה בחלל העבודה הקפיטליסטי הניאו-ליברלי. בהיעדר פרקטיקה של התנגדות, הגוף המרותק, הנתון באזיקי השפה, הארכיטקטורה והאלימות הפיזית, סופג הכול בתוכו, נערם בתוך עצמו וקורס. “את לועסת את הזמן עד שהכול מתפורר לך בשיניים, שעת אחר הצהריים הגיעה, את שומעת את הצפצוף?”, כותבת חכימי, ואילו רנקין מדמה את המילים הפוגעניות לביצה סרוחה שחודרת לפיה וגורמת לה להקיא. איך, שואלים שני


אני אלעס את האזיק שלי היא הראשונה מתוך מרקרים*, סדרת תערוכות קצרות מועד שיוצגו בחלל פוריה 1 * מרקרים: בדיקת מעקב תקופתית לאבחון סמני גידול המיוצרים בגוף כתגובה למחלה



שריף ואכד
שיק פוינט ־ אופנה למחסומים ישראלים. אשנבי הצצה מיניאטוריים אל תוך גופם של העוברים במחסומים, המתבקשים להסיר ולחשוף את גופם כדבר שבשגרה. סדרת התצלומים לקוחה במקור מתוך סרט וידאו בן 7 דקות (2003) ובו תצוגת אופנה גברית של בגדי מחסום החוסכים את טרחת ההפשלה וההשפלה תוך שהם חושפים את האבסורד של הגוף הממושטר. שיק מכורסם פעור לרווחה פולח את הצילום, את הדמות, את הבשר והגוף.
יואב רבן
ב’ממילא’ (2008), עבודת וידאו בלופ באנימציית סטופמושן, מטפל רבן בקברים הזנוחים לאנחות בבית הקברות המוסלמי בירושלים. בעיטורי אורנמנט וסאונד השזורים במחול של ערימת זרדים נחשית המפלסת את דרכה בין הקברים, מעיר רבן את המתים הנשכחים במרחבי ה-no man’s land והופך את מרבדי האבן האטומים המכוסים בחולות נודדים ובעשבים שוטים לאתר התרחשות מלא חיים.
שרון פוליאקין
מבעד למסך גשם מקו קוו בחזית סדרת תצריבים, ממקמת פוליאקין דמות וגוויית ציפור אותן היא מנקבת לסירוגין בנקודה אדומה מהבהבת: מעין הצעה לפונקטום או לאף
כדורי של ׳ליצנים בגשם׳, כשמה של הסדרה (2011). מופע של חיים ומוות מתרחש בין הטיפות, שולח אזכורים והבהובים אל ׳תרדמת התבונה מולידה מפלצות׳ ואל ׳מוראות המלחמה׳ של פרנסיסקו גויה, ויוצר ברוח הזמן מעין מצעד איוולת מעוטר גוויות.
עינת ויצמן
עבודת הווידאו ‘מחברות הכלא’ (2017), שבמרכזה הקראת מכתבים אישיים של אסירים פוליטיים מתוך הכלא הישראלי, נוצרה על ידי ויצמן לאחר שהצגתה ׳אסירי הכיבוש׳ נפסלה מלהשתתף בפסטיבל עכו 2017. לקראת ההצגה ויצמן נפגשה עם אסירים בארץ ובגדה ושמעה מהם על מאבקם, על מנגנוני החקירות, על המאסרים הארוכים ללא משפט, על התנגדות לא אלימה ועל חופש ביטוי שהפך לחופש דיכוי והשתקה. הצצה אל מערכת מחשבות, תקוות ורעיונות המנסחת שפה ומשמיעה קול בין ומתוך הסורגים.
דארין טאטור
צילומים מתוך הסדרה ‘אסירה מס׳ 9022438’ (2018) שצולמה בתקופת מעצר בית בן שנתיים וחצי בו ישבה המשוררת על שיר שפרסמה ברשתות ובו נמצאה אשמה ב״הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור״.
מיכל ספיר
מפעל השכפול (2018) בין הכיתות
אקדח סיכות לבד במסדרון עם הספקות לאן לחזור סיכה בעור
אל הטקסים המטוסים תלבושת אחידה דם מכבים סיכה בדש עולם חדש
ונפתחים במרווחים שחרור הדיסוננס אלף מישורים
אלבום עצוב
מכתב סירוב באוניברסיטה לאן לשוב דקירת סיכה העתקה
בריטוט הדק של הגוף שם תבקיע שפת ההתנגדות
כרמן אלמקייס עמוס
גבעת עמל (2014), סדרת תצלומי סֶנּפש ט שצולמו בטלפון נייד בעיצומם של הפגנות ומאבקים נגד פינוי תושבי שכונת גבעת עמל מהבתים והקרקעות שברשותם. גבעת עמל, שהוקמה על אדמת כפר ג׳מוסין ותפקדה ב-48’ כישוב ספר, אוכלסה בעולים שנקראו להתיישב בה על ידי המדינה. כעבור 60 שנים מגדירה אותם המדינה כפולשים ודורשת את פנויים המיידי לשם הקמת 7 מגדלי מגורים. המדינה הציעה להם פיצויים נמוכים בהרבה מהמגיע להם, והם סירבו להתפנות. כרמן אלמקייס, פנתרה שחורה, ממקימות תנועת השטח ‘הלא נחמדים-לא נחמדות’, התגייסה ללוות את המאבק של תושבי השכונה לכל אורכו עד סיומו והגעה להסדר פיצוי הוגן.
איאת אבו שמיס
משוררת ילידת יפו. קריאה מתוך ספריה סל מלא שפות שותקות (2013) ואני זה שניים (2018). שירים שמאחורי שפתם הפשוטה, החדה והמינימליסטית מתחבט וממאן להתמקם מרחב סואן, מורכב ובלתי אפשרי. בתוך הסתירות והניגודים, אבו שמיס מייצרת דיבור שמישיר אליהם מבט ומדובב את ההכרחי ואת האפשר.
אם הייתי אימא יהודיה והייתי צריכה לשלוח את בני לצבא הייתי נלחמת הייתי קושרת את לשוני לאזניו הייתי מדביקה את ידי לרגליו הייתי תולה את ליבי על עיניו
שלא ילך
דודיק אופנהיים
Numb.Com, וידאו 3:47 דק’ (2012) קטעים ערוכים מחדש בתלת-ממד מתוך השיר Comfortably Numb של פינק פלויד, שיצא כחלק מאלבום הקונספט הכפול e Wall . הווידאו שזור פריימים מיוטיוב המחזקים את תחושת המיסוך, הניכור והזעם המתעצם בתוך מרחב קלסטרופובי שחוק ועייף. העבודה נעשתה עבור הפרויקט Plink Flojd והוקרנה בסאו פאולו, פורטלנד ולוס אנג׳לס.
להב הלוי
סדרת פוסטרים מהעת האחרונה (2018, 2019). הלוי, מעצב גראפי ופעיל זכויות אדם, מפיץ את מסריו החדים ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי.
“אני רוצה שתתעכבו רגע על תנועת היד העדינה הזו. כמו של הבת שלי. כמו של כל הנשים שאהבתי ושאני עוד מקווה לאהוב, כמו של כל מי שחיים עדיין פועמים בהן. החיים בתנועת היד העדינה הזו. רזאן אל נג׳אר. חובשת. דפקנו בה כדור. כולנו. אני, אתם, הילדים שלנו, ההורים שלנו, השכנה ממול, הבעל מכולת בשכונה. כולנו דפקנו בה כדור. מתה.”
דוד ריב
העבודה (2019) Wallpaper מעוטרת כולה בטקסט בשפה הסינית. מסך הסימנים הזר של ריב, המאזכר את רשת האינטרנט הסינית הנשלטת על ידי המדינה, נותר
כ״סינית״ לצופה המקומי, מציב מעין חייץ סתום ודחוק. העבודה ‘נמר וקנגרו’ היא דימוי של הדפס רשת שריב הדפיס בארבעה עותקים באוקטובר 1977, בעקבות מותם בכלא של חברי סיעת הצבא האדום גודרון אנסלין, אנדריאס באדר ויאן-קארל רספה, והדביק עם חבריו באזור בצלאל. רובם נתלשו מהקיר כעבור זמן קצר. ריב הוא אחד האמנים המזוהים ביותר עם תיעוד ועדות על ישראל הכובשת. מושג שנעלם זה מכבר מן השיח, אלא שריב לא מפסיק להזכיר. הצפייה בציוריו כרוכה בהפרעת ראייה מסוימת, כתם ברשתית. הוא מוליך את הצופה הלכוד בתוך רשת סימנים גורלית של דימויים ומסרים הנעה מראייה לעיוורון וחוזר חלילה.
שלומית אלטמן אנה גסלב 
 ‘יש לך אש’, מיצב קופסאות גפרורים (2019). הומאז׳ לפעיל הפוליטי ברק כהן, עורך דין שרישיונו נשלל במאי 2017 בעקבות כתב אישום על איומים והטרדה של ראשי המערכת הבנקאית. ממקימי קבוצת ‘באים לבנקאים’ וקבוצת ‘באים ללשכה’, ששמה למטרה את סילוקו של אפי נווה ״הזנאי״ מלשכת עורכי הדין ומהחיים הפוליטיים. מאבק משפטי, כרזות, סרטונים ברשתות, שירי מחאה (‘רכז מידע’, ‘מירי’, ‘אפי’, ‘נוני’): כהן וחבורתו מתמקדים בראשי המערכת המושחתת ומובילים חזית מאבק רדיקלית בעוולות המשטר ושלוחותיו.
מאריא זרייק
חברה בקולקטיב הצילום האקטיביסטי ActiveStills. סדרת צילומים בשחור-לבן (2019-2017), ביניהם צילומים שצולמו בוואדי ניסנס, במחנה הפליטים דהיישה ובתהלוכת השיבה 2017 אל הכפר הפלסטיני ההרוס אל ּכא ּברי.